Photography
ייצוגי שירה בצילום
מבוא
פרויקט הגמר שלי יעסוק בייצוגי שירה בצילום. בכוונתי לצלם בהשראת שירים אותם אני כותבת וליצור דימויים ויזואלים לתכנים המילוליים. אני נעה בין הרצון לצלם באופן אסוציאטיבי ואז להתאים את הדימויים הוויזואליים לשירים שכתבתי או לקרוא את השירים ולתת למילים דימוי ויזואלי. לשם כך בחרתי לקרוא מאמרים הדנים במשמעויות של ההקשרים בין צילום ושירה ולהבין מהן משמעויות אלו וכיצד תיאורטיקנים שונים התייחסו אליהם, ביחד ובנפרד.
מילים ותמונות כיצירות אמנות
שירה וצילום נכללות תחת הכותרת "אומנות". פנחס נוי (1999) תיאר אמנות במאמרו "התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת העצמי: האמנות" כמרחיבה דעתו של אדם, כאשר הכוונה ב"אמנות" היא לכל פעילות אמנותית שהיא - יצירה, ביצוע, לימוד, הוראה, והשתתפות פעילה, רגשית ו/או חשיבתית בהאזנה/צפייה/קריאה של יצירות אמנות. האמנות מביאה איתה תובנות רבות, גם אצל היוצר וגם אצל הצופה. לפי מאמרו של נוי "ליצור מחקר, לחקור יצירה" יש הטוענים שתהליך יצירת התמונה הוא טיפולי כשלעצמו, מרגיע, רפלקטיבי, מכוון פעולה, מגולם, הוליסטי ו"בריא" או מעצים את היוצר. בסופו של דבר, כאשר התמונה נראית בעיני קהל , נקודת מבט המשתנה מאדם לאדם תוביל להפקת הבנות שונות של תמונה. דרך התגובות אשר התמונה מעוררת אנו יכולים להבין עמדות של אנשים או לשנות את דעתם. היצירה יכולה לבטא ערכים חברתיים וגם להתריס או להעלות ספק באותו הזמן.
ניתוח של תמונה/יצירה יכול להתרחש ברמת הקומפוזיציה וברמת התוכן. ההנחה כאן היא כי אל אף פי שדימויים משקפים את החוויה הסובייקטיבית של היוצר, לצופה תהיה הבנה אחרת בעקבות הקשר חברתי ותרבותי שלו ליצירה. נוי מסביר כי מי שיותר אומנותי, אישיותו רחבה וכי אישיות רחבת ההיקף היא גם האיתנה, הגמישה, והחסינה יותר לפגיעות ואותו אדם בעל אישיות זו צפוי לתרום לבריאות הנפשית של הפרט והחברה. גם לשירה וגם לתמונה יש יכולת להעביר מסרים, ואם כך , מדוע להשתמש בשניהם באותה עבודת אמנות אחת? הסיבה לכך היא שכל אחת מהן מוסיפה נפח שונה למשמעות היצירה. לשילוב של מילים ותוכן ויזואלי יתרונות רבים. תחילה חשוב להסביר שלשפה כוח רב. לפי נוי השפה היא למעשה מערכת הקומוניקציה היעילה ביותר שייצר הטבע, בעלת כושר להעביר מספר כמעט אין-סופי של סימני אינפורמציה במינימום זמן, והשימוש בה - אחת הפונקציות המפותחות ביותר של מוח האדם. השפה יכולה גם לגרום לנו להשתמש בדמיון בעזרת מטאפורות ואלגוריות, היא עושה זאת כאשר היא מגיעה לגבול יכולתה, והיא נאלצת לחזור ולהזעיק את הדמיון, הרגש, וזיכרון החוויה, למעשה את כל אותם המרכיבים אשר קודם לכן כה עמלה לבודד ולנטרל. שירה נמצאת בראש המאבק להרחבת השפה, כי מה זאת השירה והספרות הטובה, אם לא השימוש השיטתי בסמלים, מטאפורה, אלגוריות וכל יתר אמצעי הביטוי המוחשיים?
שילוב בין צילום ושירה - ביטויים ויזואלים למילים:
אם לשפה כוח כה רב, עד שהיא גורמת לנו להשתמש בדמיון שלנו להעברת וקבלת מסרים , מדוע אנו צריכים גם תמונות או כל תוכן ויזואלי אחר בנוסף אליה בעולם האמנות?
נוי טוען כי יש הבדל חשוב בין אמצעי התקשורת הראשוניים (צילום, ציור, ריקוד, שירה) לבין אמצעי התקשורת המשניים (השפה) . התקשורת הראשונית משתמשת למעשה בכל המדיה האפשריים - קשר המגע, הקולי-שמיעתי, החזותי, התנועות המביעות, ועוד. התקשורת המשנית, לעומת זאת, מנצלת רק את המדיום הקולי-שמיעתי (הדיבור) ואת המדיום החזותי (הקריאה והכתיבה). בנוסף לכך במאמרו "ליצור מחקר, לחקור יצירה" מסביר נוי כי מנקודת מבט התפתחותית היכולת לעבד אינפורמציה ויזואלית מתחילה לפני תהליך הביטוי במילים.
התיאוריה התפיסתית מסבירה כיצד המוח מעורר אמוציונאלית וקוגניטיבית על ידי תמונות וקולט מאפיינים מסוימים של הקומפוזיציה, המאפשרים לו לקבץ יחדיו את אותם חלקים אשר מאפשרים יצירת משמעות. במילים אחרות, אנו נוטים להגיע לפרשנות על ידי השימוש במאפיינים הוויזואליים הבסיסים ביותר כגון צבע וקו.
התמונות, עם כן, גורמות לעוררות אמוציונאלית. אך לא רק הצופה מקבל כל כך הרבה מהאומנות שנשקפת לנגד עיניו, כך גם היוצר.
יצירות מורכבות משלושה שלבים : תהליך, תוצר ופרשנות של תוצרי הפרויקט. תהליך היצירה מוביל לתהליך רפלקטיבי הכולל הבנות רגשיות וקוגנטביות - כלומר תהליך רגשי. ניתוח ציורים או תמונות הוא כלי מחקר ייחודי שעדין לא נעשה בו שימוש רחב. ניתן למצוא עדויות לשימוש בניתוח הויזואלי במספר מחקרים ארגוניים ובעשור האחרון גם במחקרים מתחום החינוך. ניתוח זה מאפשר הצצה נדירה לתוך החשיבה האנושית ולדרך בה אנשים יוצרים משמעות והגיון. התמונה/ציור מהווה כלי לחשיפה של תפיסות ושל תובנות שקשה לבטא לעיתים במילים כלומר כלי חשיפה לדברים המצויים ברובד התת מודע ומקבלים ביטוי ביצירה.
המאמר של לואיזה הלן "המצלמה אף פעם לא משקרת?: ניתוח תמונות במחקר על מיניות ובתי ספר"(2011) נפתח בשאלה "האם המצלמה אף פעם לא משקרת?" ומתרכז בחקר משמעות הצילום ובשאלה כיצד לנתח תצלומים שהופקו במהלך מחקר בנושא מיניות וחינוך. במאמר הביאה לואיזה את תוצאות המחקר שלה. בניסיון לענות על השאלה שהוצגה בתחילת המאמר, החוקרת מנסה לנתח את צילומי התלמידים. מסקנות הפרויקט היו כי יש להתייחס ברצינות לנקודות מבטם של הצעירים כלומר בזכות הצילומים הבינה החוקרת מה חסר לבני נוער , שכן לא כל מה שמובע במילותיהם מובע גם בצילומים. היא הבינה כמה חסרה ההבנה של המבוגרים את העולם של בני הנוער וכמה יש זלזול של אותו נוער של עצמו בעקבות כך ועליו להתייחס לנפשו וגופו כחומרים טהורים ולכבד אותם.
הביטוי הויזואלי מאפשר רובד אחר לביטוי , הוא מאפשר להביא דברים מהתת מודע שלנו, דברים שאנו לא תמיד מצליחים חלוק עם העולם, בנוסף הוא פונה לכל אדם באשר הוא. הגיל, השפה והיכולת הקוגניטיבית לא משנים את היכולת שלנו להביע, להרגיש, ליצור את האמנות.
צילום ושירה יחדיו-היסטוריה ודוגמאות
במאמרו של נוט ( 2018, Nott), מתואר כי צילום של שירה מוכר כבר החל מ 1936 אז הוציא Constance Phillips ספר המחבר בין שירים של משוררים לצילומים שצולמו בהשראתם. נוט מתאר פוטופואטיקה כקשר בין כתיבה ודימויים: הקריאה נשזרת באמצעות רישומים מתחלפים בין טקסט לדימוי.
שילובם של השניים יוביל לחיבור של התת מודע והלא מודע, של מטאפורות ושל הבעות פנים, של מילים וסקלת רגשות רחבה, ולכן בכל אלו יש כוח רב. המשוררת ריקי כהן סיפרה בכתבה " יוצאות מהקופסא" , כתבה שנכתבה על ידי נטע הלפרין (2017), על פרוייקט שיצרה אשר נקרא "את לא נולדת אישה". הפרויקט הוא אנתולוגיית שירה וצילום, המכנס בתוכו כמאה משוררות וצלמות עכשוויות, בכתבה אמרה כי היה לה רצון לשלוף את השירה מהערבים המעונבים, המנומסים, המאוד סולידיים ולהעניק לה את הנופך הרוקנרולי הבימתי שהיא ראויה לו, וגם להראות עד כמה היא משתלבת עם שדות אחרים.
ב 2019 נפתחה התערוכה 'פואטיקה חברתית בין צילום לשירה' בגלריה של מוסררה במסגרת הנושא "פוטופואטיקה" בכתבה שהתפרסמה בעתיון "הארץ" נכתב כי התערוכה עוסקת במפגש בין צילום, וידאו וכתבי שירה והגות, מטרת התערוכה היא ליצור מרחב לדיון על הקשר שבין המילה הכתובה לבין הדימוי החזותי. לדוגמה לתערוכה אשר הוצגה באירוע היא "בין הברה להברה יש חלל ריק" . התערוכה הציגה שירים של גורביץ' לצד עבודות צילום, וידיאו, ציור והדפס שעוסקות בשפת האמנות. העבודות ברובן, לא נוצרו בהקשר לשירתו של גורביץ'. נאמר בכתבה כי בשירתו של זלי גורביץ' השפה היא מקום, חלל וזמן, עם צפיפויות ודחיסויות, קווי שבר ומטמורפוזות, מלאות וריקות. יש בה מתח וחיפוש מתמיד אחר איזון ושיווי משקל בין מקום לאי-מקום, בין יבשה לשמיים ובין דיבור לשתיקה.
הילה בן ארי. Rethinking Broken Lines
בנוסף לכך, במסגרת האירוע ״רוחות של שינוי״ נפתחה בפירמידה תערוכת פופ אפ של עבודות צילום תחת הכותרת ״עם הספר בין רגליי״. התערוכה הוקדשה לנושא האינטימיות בין נשים לספרים במרחב הפרטי, במרחב הציבורי ובנקודות ההתממשקות שלהם.
התערוכה כולה נוצר בעקבות השיר ״עם הספר בין רגליי״ אשר פורסם בספרה השני של מיטל נסים ״מורה עובדת קבלן״ ומתאר סיטואציה אינטימית ביתית של אם הקוראת בחושך ליד מיטת בתה התינוקת. השיר נפסל לפרסום במרחב הציבורי בנימוק שעורר ״קונוטציה מגדרית״. החוויה הביאה את יוצרות התערוכה לשאול על גבולות חופש הביטוי במרחב הציבורי בהנכחת הגופניות הנשית. התערוכה עוסקת בשאלה "איזו מין אישה מותר לי להיות במרחב הציבורי?" דרך צילום, ומבקרת את המבט הממשטר התנהגויות ומסווגן למרחב אישי מוצנע ולמרחב ציבורי מצונזר ומדגיש את הצורך לדבר את המתח בין המרחבים.
השיר "עם הספר בין רגליי"
עם הספר בין רגלי כשבעריסת הלילה טוב
ידי אוחזת להניע את גלגליה אחורה וקדימה
להפכה לבית מרגוע לשלוש שעות לפחות
תחת אור חלש מאוד כי אני קוראת שירה.
צילום: ניבה בן עמי
דוגמה נוספת לשילוב בין צילום לשירה אפשר לראות אצל הצלם היפני מסאו יאמאמוטו . מסאו יאמאמוטו הוא צלם נודד אשר מצלם בהשראת שירי הייקו.שירי הייקו הם שירים אשר עוסקים ברגע כלשהו בהווה אשר אותו המשורר מנבה לתאר באופן הכי אובייקטיבי שאפשר. סוג שירה זה במקור מיפן. מסאו יאמאמוטו נולד בשנת 1957 בעיר גאמגורי הקטנה והכפרית ביפן. הוא למד אמנות וציור שמן אצל האמן גורו סאיטו לפני שפנה לצילום בשנות העשרים לחייו. כיום הוא חי באזור הכפרי ליד הר פוג'י, אזור של אגמים והרים, יערות עתיקים, מקדשים וכרי דשא. הוא שואב את רוב נושאיו מהטבע - נופים, ציפורים, עצים, פריחה, חרקים, בעלי חיים ועוד. לדוגמה הוא צילם תמונה הזו:
"עלה מייפל יפני
מסתובב להראות את גבו
מסתובב כדי להראות את חזיתו
לפני שהגיע הזמן ליפול"
השיר נכתב על ידי נזיר הזן של סוטו ריוקאן (1758–1831)
"ניתן לפרש את השיר הזה בכמה דרכים", אמר האמן. "מתופעת הטבע הפשוטה לדברים עמוקים בהרבה. אני מוצא את זה כמעורר השראה." בנוסף הסביר כי כמו שירי הייקו כל תמונה קטנה היא בעלת תפיסה מעודנת של הרגע, רגע זה הוא חלק זעיר מהזרימה האינסופית של החיים, התנועה הבלתי פוסקת שלנו מהרגע להרגע.
צלמת נוספת היא ג'ספין קרדין. הצלמת והאמנית ג'ספין גדלה בדרום פלורידה וכיום עובדת בניו יורק.עבודותיה מושפעות ממוסיקה,ריקוד, בדידות האדם, פחדיו והשינויים שהוא עובר. היא יצרה סדרה לה קוראים "כלואה על ידי החושך" והיא מגיעה עם הציטוט:"מי שמפחד שהוא יסבול כבר סובל ממה שהוא מפחד ממנו" ציטוט זה נאמר על ידי מישל דה מונטן, פילוסוף צרפתי מתקופת הרנסנס. כל התמונות בסדרה בשחור-לבן ורואים אישה לבושה בלבן. בכל התמונות עיניה עצומות או נסתרות על ידי ידייה ומין ערפל שחור מקיף אותה.הציטוט אשר בחרה להוסיף, משנה בעיני את המסר של הסדרה לחלוטין ומדגיש אותו . הציטוט מדבר על הפחד מהפחד עצמו בעצם מהווה את התחושה שהפחד עצמו הוא בזבוז זמן ואמנם הצלמת מבינה זאת ועדיין, כמו בתמונה, הוא כובל אותה.
המשוררת ישראלית שולי מיטלברג-השלי אמרה כי:"שירה וצילום, שתי אהבות שלי. לא ביקשתי לחבר אותן יחדיו, זה קרה מעצמו באופן טבעי וגם כהשראה מאנשים אחרים.ככל שאני מאפשרת לעצמי לשחק עם הדבר הזה, אני מגלה עולמות חדשים. לעתים השירה מביאה אחריה צילום, לעתים הצילום מעורר את השירה ולעתים אני כותבת שיר ואחר מחפשת לו צילום שירחיב את הסיפור שלו."
בשביל להעביר מספר מסרים, או להעביר מסר אחד בצורה החדה ביותר, האומן יכול להשתמש ביותר מאמצעי תקשורת אחד. החיבור בין השיר לתמונה צריך להיעשות לאחר מחשבה. במאמר "העולם לא כרצון, אלא כדימוי" של חיים דעואל לוסקי (2014) הוא כותב כי התמונה הנוצרת בצילום, בדימוי של פני השטח, הופכת לקנה-מידה המתחדש בכל רגע של המציאות הנמצאת בתנועה בלתי פוסקת, תנועה היוצרת את המשמעות. כלומר, התמונה היא על זמנית, אמורה להיות לה משמעות לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום.
אומנם המשמעות תהיה שונה, אך היא עדיין תהיה שם. בהקשר לפרויקט שלי אני מבינה כי על כל התמונות לעמוד גם בפני עצמן ולא לשרת את הכתוב בלבד ולהוות דרך להעברת הכתוב בטקסט באמצעות הפיכת המילים לתמונה(אין טעם לומר אותו דבר בצורות שונות).עלי להשתמש בכוח התמונה בשביל לומר דברים שלא הצלחתי להעביר במילים, ובמקביל ליצור עולם נוסף, מטאפורה או דימוי נוספים, למילים שמשחקות תפקיד משל עצמן.
סיכום
לאחר קריאת המאמרים הבנתי כי הפרויקט שלי ינוע על שתי הקצוות ובעצם אעשה שילוב של השניים. במאמרו של נוי (1999) "ליצור מחקר , לחקור יצירה" מסביר נוי כי מנקודת מבט התפתחותית היכולת לעבד אינפורמציה ויזואלית מתחילה לפני תהליך הביטוי במילים. לכן בעבודתי החלטתי לשלב בין צילום (דימויים ויזואליים) באופן אסוציאטיבי וחיבורם לשירים שלי לאחר הצילום וגם בין צילומים בהשראת השירים שכן בהמשך המאמר מצוינים דבריו של נוי ונאמר כי תהליך היצירה מוביל לתהליך נוסף, זה הוא רפלקטיבי והבעתי הכולל הבנות רגשיות וקוגניטיביות - כלומר תהליך רגשי. ותהליך רפלקטיבי זה מקבל ביטוי בצילומים אשר השירים יעוררו את הרעיון שמאחוריהם.